קרן ליבוביץ – "לא לפחד לשאוף הכי גבוה שאפשר"…

השם קרן ליבוביץ אומר לרוב האנשים בד"כ דבר אחד- אלופה פראלימפית- שחיינית בעלת 7 מדליות, מתוכן 4 זהב בסידני ואתונה, ומספר שיאי עולם.

קרן נפגעה בצבא בתאונת אימונים וספגה פציעה בחוליות הגב התחתון שגררה שיתוק בשתי הרגליים, בעקבותיה הייתה מרותקת במשך שנים לכיסא גלגלים. עובדה שלא מנעה ממנה להפוך לשחיינית אולימפית מצטיינת ולגדל שני זוגות תאומים.

אבל בשקט בשקט, רחוק מהתקשורת, הצליחה קרן לבצע את אחד השינויים המשמעותיים בחייה.  במהלך השנתיים האחרונות צללה קרן לעולם הפילאטיס, כמו שרק היא יודעת לעשות- במחוייבות מלאה ובצורה טוטאלית, וזכתה לצאת מכיסא הגלגלים.

היה לנו כבוד גדול לשוחח עם קרן ליבוביץ על התקופה שעברה והשינוי הגדול:

איך למעשה הגעת לעולם הפילאטיס?

"לונדון הייתה אמורה להיות האולימפיאדה המסכמת שלי, אבל היא התפספסה בגלל פציעה. עדיין חיפשתי את האתגר האחרון והחלטתי לחצות את תעלת הלמאנש בשחייה. במהלך האימונים המאמן שלי  שלח אותי לפילאטיס כדי להכין את הגוף בצורה טובה יותר ומשם הכל התחיל להתגלגל".

קרן נכנסה לסטודיו לפילאטיס והודיעה שיש לה שתי מטרות- לחצות בשחייה את הלמאנש ולחזור ללכת עם קביים. האימונים הראשונים היו אצלמייקה פרומר ברמת הכובש עם מכשירי פילאטיס וקפיצים קלים, ובכל זאת, למרות היותה ספורטאית חזקה, קרן הייתה מסתובבת "תפוסה, שאפילו לנשום היה כואב". אחרי שתי לידות של תאומים, הבטן הייתה חלשה מאוד. בהמשך צירפה גם אימונים בבית הלוחם אצל הדר שוורץ, והתוצאות לא איחרו לבוא. לאחר חצי שנה החלה לחוש יציבה יותר בכיסא הגלגלים וחזקה יותר.

בפילאטיס קרן מצאה את מקומה. הגוף המשיך והתחזק. מלאת מוטיבציה, קרן הרגישה "שזה זה" וצללה כל כולה לאימונים, 5-6 שעות ביום.

מתי נעשתה קפיצת המדרגה המשמעותית?

"החלטתי להירשם לקורס מכשירים אבל הבהירו לי שאני חייבת קודם כל לעשות קורס מזרן בסיסי, אז נרשמתי, למרות שלא תרגלתי אף פעם פילאטיס מזרן לפני זה. במפגש הראשון לא הצלחתי לעשות את רוב התרגילים. אחרי כל שיעור הייתי מתאמנת עוד 3-4 שעות בבית על המזרן".

לאחר מספר שיעורים, לקראת סוף התרגול, ממנח הפלאנק הקלאסי, קרן התחילה ללכת עם הידיים לכיוון הגוף, איזנה את המשקל על הרגליים ולהפתעת כולם- נעמדה. ההתקדמות נעשתה מהירה יותר ויותר. קרן למדה להפעיל את השליטה והכוח ממרכז הגוף והבטן, ובזכות מודעות גוף גבוהה מהרגיל הצליחה להפנים את עקרונות הפילאטיס בגופה שלה.

הדר שוורץ שליוותה את קרן לאורך הדרך, מספרת: "החיבור של קרן לגוף כל כך מיידי ומהיר שהיא קלטה הכל בצורה פנומנלית. העבודה איתה גרמה לי להמציא את עצמי כל יום מחדש כי קרן דרשה ממני כל פעם אתגרים חדשים. זה דרש ממני לא לפחד ולהאמין שקרן לא אדם רגיל ולסמוך עליה ועל היכולות שלה. ההתקדמות הייתה מדהימה אבל קרן עדיין ישבה בכיסא גלגלים. לא הבנו איך היא יכולה לחזור לקביים עם חוסר יציבות בכתף אחרי פציעה וחוסר יכולת לשאת משקל על הרגליים, בעיקר לאור העובדה שההליכה עם הקביים דורשת קפיצה קדימה עם שתי הרגליים יחד וכוח חזק של חגורת הכתפיים. יום אחד הבנתי שהשיטה שניסינו עם הקביים הייתה לא נכונה. ביקשתי מקרן להביא את הקביים איתה לסטודיו, ושאלתי אותה- למה שלא תלכי צעד צעד (הליכה רציפרוקלית)?"

קרן הקשיבה, ניסתה והתחילה ללכת- הליכה שמגיעה לחלוטין מהבטן ולא משרירי הרגליים. בעזרת ריכוז טוטלי ומחוייבות הצליחה קרן בהתחלה ללכת 3-4 צעדים בחצי שעה, כשכל מ"מ של תנועה דורש מחשבה ותכנון מקדים.

"פתאום הבנו איפה טעינו כל הדרך" אומרת הדר. "וברגע שקרן התחילה ללכת היא התקדמה בקצב מטורף".

היום קרן מדגימה תרגילי קפיצה על הג'אמפ בורד או תרגילי Footwork על הרפורמר ולרגע שוכחים שלמעשה קרן חסרת תחושה ברגליים. "הדר עשתה לי שינוי בחיים. אתה לוקח שתי נשים משוגעות וזה מה שיוצא".

Powerhouse

קרן המשיכה גם לקורס פילאטיס שיקומי והבינה שהיא רוצה להפיץ את הגילוי המדהים שלה. במהלך קורס המדריכות התחברה עם מיה פקמן, ושתיהן החליטו להמשיך ולהתקדם יחד. רעיון זה קורם עור וגידים בימים אילו לסטודיו בשם "Powerhouse" בכפר סבא, עם מיה פקמן כמנהלת מקצועית של הסטודיו. "מקום שנותן כוח ואליו באים כדי לעבוד" אומרת קרן עם חיוך. "אנשים יבואו כדי לממש מטרה- להתחזק, להפחית כאבי גב- כל מטרה, אבל חייבת להיות מטרה: המטרה היא כמו פנס, היא מאירה את הדרך ואז יותר קל ללכת בדרך מוארת. תבוא, תעבוד, תדע מה אתה יכול, ואז תלך עוד קצת."

 מה זה בעצם פילאטיס עבורך?

"פילאטיס זאת דרך חיים, לנוע מהמרכז ולחשוב מהמרכז. בזכות הפילאטיס אני יותר שקטה. לזה שאפתי מאז הפציעה, וזה בגלל שאני יודעת היום להיות יותר במרכז. פיזית אני לא יכולה לעשות את רוב הדברים, אז הייתי צריכה למצוא דרכים אחרות. אני שונאת להיות מוגבלת- יש הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות, אבל אני לא נכה. האופטימיות חסרת התקנה שאני מכוונת אליה- גיליתי שהיא ריאלית".